"מי אכל לי את שיעורי הבית?" - כשכלבים משקרים לנו, ולמה זה בעצם?

האם כלבים יכולים לשקר? השאלה הזו עשויה להישמע מוזר, משתי סיבות לפחות. קודם כל, האם אפשר לדבר על אמת ושקר כשאין יכולות ורבליות? או במלים אחרות - איך מי שעונה ב"הב הב" יכול בכלל לשקר לנו? בנוסף, המחשבה על רמאות לא מסתדרת עם התפיסה הנפוצה של כלבים, כיצורים תמימים. כלבים מצטיירים מצד אחד כנאמנים באופן מוחלט, ומצד שני כלא מספיק מתוחכמים כדי לתכנן ולבצע פעולת הטעיה.

ובכן, כלבים באמת לא מסוגלים להוציא משפט שקרי מהפה. אבל מסתבר שהם בהחלט יכולים "לעבוד עלינו".
הדוגמה הקלאסית: אם אתם מגדלים כלב ואסרתם עליו לעלות על הספה או המיטה, למשל, וכשאתם מגיעים הביתה אחרי כמה שעות ומגלים את הכלב יושב זקוף מול הדלת, בפנים תמימות, אתם כבר יודעים שכדאי לבדוק סימנים חשודים. הרבה פעמים אזור חמים ומכוסה שערות שנשרו יעיד שמישהו ניצל את ההיעדרות שלכם כדי לנמנם על המשטח האסור - וזינק ממנו רגע לפני שנכנסתם הביתה…

בניסוי שהתפרסם ב-2017 בכתב העת Animal Cognition, צוות מדענים מאוניברסיטת ציריך ניסה להדגים שכלבים יכולים לשקר לטובת אינטרסים אישיים, כמו גם מתוך היכרות עם דפוסי התנהגות של אנשים. 27 הכלבים שהשתתפו בניסוי למדו במהלכו משחק חדש, "מצא את האוכל". בכל משחק כזה, הוצגו לכלב שלוש קופסאות. באחת מהן הוחבא החטיף המועדף על אותו כלב, הקופסה השניה הכילה מזון מסוג אחר, קצת פחות מושך, והקופסה השלישית הייתה ריקה. הכלב התבקש להוביל בוחנת אנושית לקופסה שבה הוא מזהה שיש מזון. אחרי ניסיון אחד עם הבוחנת, חזר על המשחק, עם אותן הקופסאות, גם הבעלים של הכלב.

שתי הנשים ששימשו כבוחנות גילמו למעשה תפקידים של טיפוסים שונים. האחת התנהגה ב"נדיבות", ובכל פעם שכלב מצא מזון היא תגמלה אותו בטעימה ממנו. הבוחנת השנייה, לעומתה, הייתה באופן עקבי "אנוכית" - את החטיפים שהכלב איתר היא פשוט לקחה והכניסה לכיס הבגד שלה. הכלבים למדו להכיר את צורת ההתנהגות של שתי הבוחנות באמצעות חזרה על המשחק. כשהם שיחקו עם הבוחנת הנדיבה, היה משתלם מבחינתם להוביל אותה למזון הטעים שכן ממנו יקבלו חתיכה. לעומת זאת, הטעיה של הבוחנת האנוכית הייתה יוצרת עבורם הזדמנות נוספת לחיפוש האוכל, הפעם לצד הבעלים האמיתי, שכן היה מאפשר להם להנות מהשלל.

אז האם הכלבים בניסוי היו חכמים מספיק להבין מה ישרת אותם וערמומיים מספיק כדי לבצע את ההטעיה בפועל? אחרי יומיים של ניסוי, המסקנות היו ברורות. כשהם שיחקו עם הבוחנת הנדיבה, 80% מהפעמים הכלבים הובילו את הבוחנת לחטיף המועדף. במשחק עם הבוחנת האנוכית, הם הובילו אותה פחות מ-20% מהפעמים לחטיף האהוב, ובמקומו הצביעו על המאכל השני או על הקופסה הריקה. כשהשתלם להם, הכלבים בניסוי בהחלט בחרו לשקר, או כמו שהחוקרים הגדירו זאת - לבצע "הטעיה טקטית".

קשה להתחקות אחרי אופן המחשבה שמוביל כלבים לשקר, אבל בפועל נראה שממש כמונו הם מסוגלים לרמות. ואולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהעניין. בסופו של דבר, שקרים הם מאפיין חשוב בתקשורת שלנו כיצורים אנושיים. אפילו ילדים קטנים מאוד, תמימים ומתוקים ככל שיהיו, מתנסים בהם. אחרי עשרות אלפי שנים לצד חברינו הכלביים, איך אפשר להאשים אותם על שהם חולקים איתנו את הנטיה לכופף את האמת כדי לשפר את החיים (או סתם להשיג לעצמם משהו טעים)